חלק א
חמש הסוטרות 7.4-11.4 כולם משתייכות למקטע יחיד שאותו מכנה ברברה סטולר מילר "טרנספורמציה או שינוי של פעולה". פטנג'לי למעשה מתייחס כאן למסורת מרכזית בתפיסות המזרחיות – לאונטולוגיה (צורת קיום או מה קיים) של סיבתיות קארמתית.
המושג קארמה הוא מרכזי מאוד ומהותי ביכולת של המסורות ההודיות לתת הסברים על ארועים או התנהלויות שקשה היה להסבירן באופן סיבתי מבלי להניח הנחת רקע על קיום מעגל קארמתי.
במובן מסוים התרבות המערבית שונה מאוד בתפיסת הזמן שלה, בעיקר כאשר מתייחסים לתרבויות מונותאיסטיות שראשיתן ביהדות הקדומה וגלגוליה היום ביהדות העכשווית, בנצרות ובאסלאם.
רעיון מרכזי ביותר - שלמעשה מכתיב במידה רבה את התפיסה המערבית בכלל - הוא קיום ציר זמן התפתחותי לינארי (קווי) שיש לו התחלה וביום מן הימים יהיה לו סוף והוא מוכתב מתוך הנחת יסוד שסיומו יגיע כגאולה כללית. (אצל הפילוסוף היגל התבנית הזו מגיעה לשיאה בתפיסתו ההיסטוריוסופית אך החילונית בה להיסטוריה יש הגיון פנימי וחתירה מסודרת בסדר מסוים לכלל התפתחות מדורגת).
התפיסה הקארמתית שונה לגמרי מזו , היא תפיסה מעגלית ולצורך העניין אין בה כמעט עיסוק בהסבר הראשית, בבריאה, או במהלך כללי שאליו חותרת ההיסטוריה.
התפיסה הקארמתית עסוקה בתהליך אינסופי ומדגישה בעיקר את הפרט את היחיד.
היא בונה תפישה מורכבת ומשוכללת של זיכרונות והטבעות (סאנקרות \ואסאנות\וארנות) שאוספת "ישות" ואוגרת "בתוכה" במהלך גלגולי החיים והמוות.
ככזו היא מאפשרת יצירת והבניית כללים והסברים לוגיים לגבי השפעות וקשרים של צברי הסאנקרות או של הקארמה האישית של כל יצור\ישות, על מנת להסביר מאורעות חיים, בחירות בחיים וכיוצא באלו .
ביוגה בפרט נעשה שימוש בכך לשם בניית אסקטולוגיה (תאוריה שמטרתה הבלעדית להביא לכלל גאולה ממשית ובפועל, או יצירת מרפא אישי מלא ביחס למצב הקיים.)
4 הסוטרות מסודרות כך שסוטרא 4.7 מיוצרת הבחנה בין מצבו של היוגי בהשוואה למצבם של שאר בני האדם. 3 הסוטרות הבאות סוטרות 4.8-10 למעשה מסבירות ביתר פרוט את מנגנון הפעולה או את עקרונות היסוד של ההתפתחות הקארמתית כפי שהיא באה לכלל ביטוי אצל האדם הרגיל - זה המתייחד בקארמה תלת-גונית.
סוטרא 8.4 מסבירה מתי ואיך תשפיע ההיסטוריה הקארמתית
סוטרא 9.4 מסבירה איך המנגנון הקודם פועל ומדוע הוא הכרחי.
סוטרא 10.4 מסכמת או נותנת מסגרת כללית לאינסופיות התהליך ולקשר לקלשה החמישית אבהיניוושה (או ההיקשרות לחיים).
האם ואיך מתרגל היוגה המערבי במאה ה 21 אמור להתייחס לתפיסה שנראית על פנייה נוגדת לחלוטין כל ראציונאל הן תרבותי והן שכלתני?
במצבי עניינים כאלו אולי יהיה נכון דווקא לנסות ולבחון כיצד העקרונות ניתנים ליישום בצורה תואמת תקופה ותפיסה.
הם עוברים טרנספורמציה כזו, שמאפשרת רדוקצייה בין המטאפיסיקה והאמונה דה-פקטו בממשות תורת הגילגולים כמערכת מכוננת ריאליסטית, אל היכולת להכיל את העקרונות הפסיכולוגיים על נפשו של המתרגל באופן "מערבי" או מושכל יותר להבנתנו ובהתאם למערכת השפה שלנו.
אפשר לבחון אולי כיצד "לוגיקת ההטבעות (סאמקארות)", ההופעה וההשפעה שלהן כפי שמתוארת ב 4 סוטרות אלו, ניתנת ליישום בעבודת המתרגל מתוך שמירה על הסטרוקטורה (כלומר על היחס שבין הטענות) אך בטרנספורמציה לכלים ועקרונות המוכרים מקובלים וניתנים לקבלה, הבנה ותפעול בקלות ובבהירות עבורנו.
ניתן להבנתי לבנות מערכת קוהרנטית (הולמת) ויעילה המסייעת לנו בתוך התרגול ובחיים בכלל לעבוד עם עקרונות השפעה דומים מבלי הצורך ההכרחי לאמץ השקפת עולם קארמאתית גלגולי חיים, וכיוצא באלו וליפול בכך -בהכרח כמעט - לקשיים הנוגעים לצורך למצוא הסברים על איך, ובאיזה אופן מתרחש התהליך המקורי - לכאורה.
חלק ב'
סוטרא 4.8 למעשה באה להבהיר את עקרון ההשפעה התבניתי והזמני של הטבעות (ואסנות\סאנקרות) בנסיבות מסוימות.
מתוך (שלושת סוגי קארמה אלו) ההפעלה היא רק של הרשמים החבויים שהם אלו המוכנים להבשלה (בחיים אחרים או בקארמות מסויימות) מתרחשת.
עיקרון היסוד המוצג לנו כאן הוא שההשפעה של ואסאנות (הטבעות) תלויה בנסיבות זמן ועיתוי אך לא באופן הניתן לחיזוי מראש.
במילים אחרות אין למעשה דרך לאפיין במדויק – אומרת הסוטרא - מתי ואיך תבשלנה אותן צלקות חבויות או זיכרונות קארמתים. אין סדר קדימויות המאפשר לנבא, אין סדר עוצמות חד משמעי שבעזרתו ניתן להעריך או להסביר השפעות עבר.
בהתייחסות המפרשים השונים לסוטרא 4.8 נאמר, כי רק אותן ואסאנות שרלוונטיות למצב נוכחי, רק הן תופענה ותשפענה בעוד אחרות ישארו "רדומות" עד אשר יבשילו התנאים להופעתן.
מכאן אנחנו מקבלים סוג של הסבר על הבעיה הידועה של "צדיק ורע לו..."
על פי גישה זו "גלגול נחות" הוא תוצאה ישירה של צבירת "קארמה רעה – שחורה", עם זאת אין הכרח שגם במצב העניינים העגום הזה, לא יבואו לכלל ביטוי וארנות מתקנות, שיעלו דווקא כאן כתיקון ולא הופיעו במסגרת גלגול (שחור) קודם.
באופן מקביל "רע וטוב לו" יוסבר כאן כמצב בו מתגשמות ואסאנות מגילגול לבן קדמוני כלשהו.
ניתן להבין אם כך אולי שלואסאות יש כמה סוגי השפעה:
1. ניתן לצבור זכויות וחובות. לדוגמה יתכן שגלגול "רע" דווקא יזכה לתמורה חיובית לא מוסברת במהלכו, בגלל הבשלת קארמה חיובית מגלגול "טוב" או - הפוך כמובן.
2. ואסאנות משפיעות על הגלגול עצמו. באופן סיבתי צבירת ואסאנות משפיעה על גלגול עתידי מלא (שלא בהכרח יהיה עוקב ישירות בזמן)
3. ואסאנות עשויות להשפיע גם ברמה הלא מודעת כרדומות למחצה.
הדיון כולו נקשר לפרק הקאוואליא (שחרור או לבדיות) ולסוטרא 7.4 מתוך כך שהוא מדגיש שמתחייב צורך לאייד ולחסל את הסאמקארות (שהיו וארנות רדומות) על מנת לזכות בחרות.
כל עוד סאמקארות תהיינה פעילות (כקארמה תלת גונית) ,הן תייצרנה גלי תהודה (וריוטי) ולא תאפשרנה לפורושה להיחשף בניקיונה כפי שהיא לעצמה.
איך אנחנו אמורים לממש את סוטרא 8.4 בתירגול שלנו?
אני הייתי מציע להתייחס לגלגולים השונים כגלגולי חיים בחיים האלו. בכל אחד ואחת מאיתנו גרים כל העת שדים אנשים ואלים, גם כהתגלמויות התנהגותיות וגם כקונפליקטים פנימיים ובהתחבטויות פנימיות.
מובן שהתנהלות בנקודת זמן אחת יוצרת משקע שיעלה בנקודת זמן אחרת. (בתפיסתו האנאליטית של קרל יונג ניתן למצוא כלים רבים ומרתקים על השפעות שונות על מופעי אישיות, של סמלים ארכאיים וכיוצא באלו וכך גם אצל ממשיכי דרכו הניאו יונגיאניים העכשוויים יותר).
למשל אפשר שנבחן:
· מה עולה בזמן התרגול?
· אילו קונפליקטים עולים?
· כיצד אנחנו מתייחסים לתרגול בנקודת זמן מסוימת כשמתאים או לא לתרגל?
· האם אנחנו ביקורתיים כלפי עצמנו ובאיזה אופן - תועלתי או הרסני?
· האם אנחנו בתחרות עם מתרגלים לידנו, בהשוואה מולם?
· מה קורה לנו בשעת וויתור על תרגול, אי התמדה או מאידך בהגזמה ?
· איזו תחושה קיימת באסאנות מסוימות, מה הבחירות שלנו באותו רגע?
· בדיקת הניגודים ההתנגדויות המחשבות והתחושות השונות שעולות מתוך התרגול.
· מה המקומות לפגוש במדויק את הווארנות ואת התגלמותן בסאנקארות. עצם המפגש עמן ,באופן מודע ומתוך אי תגובתיות, הוא כלי האידוי שלהן אחת לאחת.
· שימת לב ליצירת סאמקארות חדשות מה איכותן לעומת אלו שאבדו או אוידו?
לסיכום, הדיון כולו נקשר כמובן לצבר הסוטרות בסיום פרק הסאמאדי, המדבר על סוגי הסאמאדי השונים ועל אידוי סאמקרות וזרעי הקארמה החבויים בהן שלב אחר שלב, כתכלית התירגול. כאן אנחנו מקבלים מאין הסבר פונקציונלי יותר לתהליך עצמו.
סוטרא 9.4 למעשה מבהירה את המנגנון.
"בשל האחידות (הקשר) של הזיכרון וההטבעות (סאנקרות) נוצרת רציפות (סיבתית) ביו סיבות לתולדותיהן אף כי יתכן פער במקום בזמן ובגלגול עצמו (בינהן)"
בשל כך שזכרונות מייצרים "הטבעות" או "סאנקארות" (כאן השימוש הוא בסאנקרה ולא בווארנה, עם כי ניתן להבחין ביו השניים) ישנו רצף הכרחי או חיבור הכרחי בין המקור לבין ההופעה העתידית.
יש קשר סיבתי הכרחי ובלתי ניתן להפרדה או לביטול.
עם זאת הוא לא מחוייב לזמן, למקום או לגילגול.
לכן בתירגול חשוב להבחין בכך שלעתים יעלו דברים לא ברורים, לא מתואמים, לא מובנים, אפילו ביזארים -מצבי רוח ללא הסבר וכדומה.
לא תמיד ניתן לקשור אותם ישירות,
אך נכון יהיה לבדוק מה בתרגול העלה אותם דווקא כעת, היתרון בתרגול סדרתי ורפטטיבי הוא היכולת לראות חזרתיות בקשר לכך ואולי מכך – ביתר קלות - לזהות מה החסך מה המחסור או מה המקור.
סוטרא 10.4
סוטרא מסכמת את רצף הסוטרות העוסקות בטרנספורמצייה של שינוי הפעולה.
הסוטרא אומרת:
הסאמקארות הינן ללא התחלה שכן התשוקה -כוח הרצון-(התלות בחיים) היא אינסופית
ומדוע היא מופיעה פה?
לתפיסתי היא באה לענות על שאלת הלמה? או כיצד קרה? מתי כל זה החל, מדוע למעשה אנחנו שבוים בתוך המעגל הקארמאתי? או בעקיפין מדוע נדרשת היוגה במובנה העמוק המשחרר?
על כך עונה הסוטרא שלא במפתיע.. כך היה תמיד.
ומאז שחר קיומו של של האדם ההיקשרות לחיים הייתה חזקה מכל ומרגע שכך, נולדו ההשתוקקויות כולן ,הדחיות כולן, העימותים כולם, הצורך לשרוד מחד גיסא ולנצל את החיים מאידך גיסא.
מתוך כך ובאופן אינהרנטי נולדו התנגשויות, סאמקרות נוצרו ונשבינו במעגל האווידיה, הראייה השגויה והתגובתיות הסיבתית הבלתי נשלטת.
תקופתנו זו הקרויה תקופת "קאלי יוגה" (ו בשורוק) או התקופה השחורה היא שיאו של מעגל ההידרדרות. על פי המסורת, בעבר הרחוק יתכן וכך לא היה. בתקופה הראשונה הקרויה "קריטה יוגה" מסופר כי "הכל היה אידאלי והיצורים כולם מושלמים", מובן שאז לא היה כל צורך בתרגול שכן לא נוצרו סאמקארות.
ככל שחלפו העיתים הדרדר המצב. ההנחה היא שכאן פטנג'אלי מתייחס לאדם העכשווי ולא לקדמון. ככזה הוא תמיד ניזון ומונע על ידי שלושת הגונות ולכן מתנייד בין מצבים ונצמד אל החיים. נלכד במעגל הסאמסארה והסבל התמידי ומאבד וכבר איבד, שליטה והבנה על עצמו.
סעיף 11 נקשר כאן לסעיף 10 ומסיים את השרשרת. פטנג'לי מנסה כאן להסביר שוב את מקור הסנקארות, אלו שאין להן סוף ומגיעות לדבריו, מאותה קלשה של דבקות בחיים (כוח הרצון).
(11.4) "משום ההחזקה של הסיבה בפרי והמוטיבצייה במושאה (תשתיתה) - הרי (בניית הסאנקרות) לא תהיה כשאלו לא יהיו"
פטנג'לי למעשה מבסס כאן הסבר סיבתי לחלוטין לאינסופיות הסנקארות. זה טבוע בבני האדם ומיסודו הוא טראגי. האישיות האוניברסלית ביסודה, נבנית מהשתוקקות אחת המעוררת השתוקקות נוספת, סאנקרה בונה סאנקרה נוספת. דחייה בונה דחייה וכך סאנקרה של דחייה בונה שרשרת אינסופית של התנהגויות סלידה ודחייה, שמבססות את אינסופיות הסאנקרות ואת הדהארמה ה"שחורה".
בשל היאחזות הסיבה (HETU) בתולדה (PHALA) (כפי שציין בסוטרא 9.4 ) או בפרי, נבנית שרשרת הדהארמה. הסיבה הראשונית היא עצם הפעולה התגובתיות המידית האינסטינקטיבית לגירוי. אולם התגובתיות היא לא בגדר בחירה. במקרה הזה היא עצמה תולדה של סאנקארה. אנחנו בטוחים שיש לנו שליטה על תגובתיות, אולם כאן מנסה להראות לנו פטנג'לי, שלא מדובר ביותר משרשת לא מודעת של הטבעות שהיא זו שמתפעלת אותנו – אולי נוכל לקרוא לכך הרגל (רע).
רוב פעולותינו לא הולכות אינסוף צעדים אחורה לשיקול הדעת ובחינה מעמיקה ולעתים אפילו לא צעד אחד בודד, אלא נקבעות כתוצאה מקשרי מח, קשרים נוירליים עצביים, הרגלים והתניות (מקבילה בדיוק לסאנקרות). "היאחזות הסיבה בתולדה ואז הולדה בסיבה ועד אינפיניטום". מקור המעגל היא קלשאת הייסוד (4.2), האווידיה, הבורות הגמורה.
הסיבה היא הפעולה, הפרי (זה שאליו הסיבה נאחזת) הוא הקלשה השנייה והשלישית התשוקה לעונג והדחייה מהלא נעים. הפעולה הנקבעת אך ורק מקשר דואלי זה מניעה את גלגל הסאמסארה כולו מייצרת אויידיה וגם נוצרת מאווידיה .
(זהו בדיוק המובילום אינפיניטום – התנועה האינסופית המניעה את עצמה שהרי למדנו מהו עונג ומהו סבל ואנחנו מעוניינים להמשיך ולהניע את אותה מערכת תשוקות ודחיות שרק מתחזקת על חשבון ראייה נהירה והבנת הבעיה).
פטנג'לי מגדיר עוד צמד סיבתי -שני- בהסבר אינסופיות ואי תחילת היות הסאמסארה וצבר הסאמקרות.
הוא דיבר על הסיבה(HETU) ועל הפרי(PHALA) וכעת הוא מתייחס לסובייקט המושתתsubstratum (ASRAYA) והייסוד\התומך (ALAMBANAIH). אלו ההיבטים הסובייקטיביים – אם נוכל לקרוא להם כך – של הקודמים.
אומר פטנג'לי אם המיינד של הסובייקט לא יקשר לאותם יסודות אליהם הוא נקשר, ייעלמו גם הסיבה ומן הסתם גם הפרי, מקור התשוקה הפרטני ואם אלו יעלמו, ארבעתם, גם מעגל הסאמסארה, הסבל המחזורי, יפחת ואף יעלם בסופו מחוסר אנרגיה מזינה ותשתיות פנימיות.
במובלע אומר לנו כאן פטנג'לי כאן -אולי- כי ההשתוקקות לאלו צריכה להפוך לתשוקה: לתשוקה לחופש, לשיחרור מעבר לכל מושא אחר. לא מדובר בוויתור או התנזרות, ממש לא, אלא לתובנת ועצירת שלשלת ההשתוקקות המניעה אותנו רחוק יותר ויותר מחופש בניגוד לידיעתנו. התשוקה שמדבר עליה פטנגלי היא העבודה היוגית במהותה העבודה לשבירת הקשר ה א-דהרמתי, התשוקה לעצור את ההשתוקקות האחרת לשלוט בה להיות אוטונומיים בידיעה מה נעשה, לעצור את הגלגל בו אנו כלואים. התיגול היומיומי הוא מפתח, התירגול לפי עקרונות הכוונה וההבנה המעמיקה, המסירות וההתמדה.
Comments