כיצד התרגול עשוי ליצור טרנספורמציה לפחד וחרדה

החרדה והפחד עבור מרביתנו נמצאים תמיד ברקע החיים. לא בכל רגע כמובן אנחנו מודעים להן אולם הן במוכנות תמידית להתפרץ פנימה. לקחת שליטה.

מחקרים על נדידת ציפורים  מראים כי ציפור נודדת  או להקת הציפורים לא יכולה שלא לנדוד.  מנגנון הנדידה טבוע מיליוני שנים במוחן ובתודעתן הקולקטיבית של ציפורים וכל עוד האקו-סיסטם (מרחב המחייה שלהן)  לא ישתנה מהותית, מנגנוני הנדידה ימשיכו לגרום לציפורים, ביום מסוים בעונה מסוימת להתאסף יחדיו  ולצאת למסע מופלא של אלפי קילומטרים ממקום אחד בדיוק לאחר - שוב ושוב.

במובן מסוים מנגנון הפחד והחרדה טבוע בנו באופן דומה למנגנון הנדידה אצל הציפורים, יש לו תפקיד אבולוציוני. אולם אצלנו מערכות האקו סיסטם הטבעיות משובשות. בניגוד ללהקות ציפורים בני אדם אינדיבידואלים חווים שינוים רדיקלים בסביבתם על בסיס יומי שבועי ובוודאי שנתי. כאינדיבידואלים המכוונים יותר ויותר לראות עצמם כנפרדים היכולת לשמר אקו - סיסטם עצמי הולכת ונעלמת.

השינויים הללו בתורם, משבשים לגמרי את מערכות הניווט שלנו ולמעשה במובן מסוים המערכות נכנסות למצב כוננות תמידית. הן במצב הכן  לצפי ולמוכנות ששינוי מאיים, לכאורה או שלא לכאורה, עשוי לקרות בכל רגע. אנחנו בסיפור של פחד ושל איום (וכמובן במצב הנוכחי היום יותר מאי פעם).

בעוד ציפורים נודדות מתואמות להפליא בכל המובנים לתהליך שלא בשליטתן ולכן הוא מהווה למעשה חלק ממהותן ומכוליותן אנחנו לחלוטין לא מצויים בהרמוניה עם מנגנונים עתיקים (כגון הפחד והחרדה). מסיבה זו הם לכן פועלים יתר על המידה לא באיזון וללא תחושת שליטה ובכך גורמים לנו להוצאות אנרגיה אינסופית, לתהליכי החלטה שגויים, לאובדן הדרך ולסבל.

אותו גוף חרדה שנמצא כל הזמן ברקע נכנס לפעולה במלאותו לעתים קרובות כתוצאה מתהליכי חשיבה הפועלים בנו בקביעות. רוב תהליכי החשיבה הללו פועלים בשדה הלא מודע. קחו לדוגמא  את תחושת הדאגה (שעולה כמעט ללא ידיעתנו). דאגה  גורפת עימה ומתפעלת את חרדת הרקע הזו. זהו כמובן מעגל קסמים המניע ומתגבר את עצמו.

הפחד יוצר ומתדלק עוד את המחשבות ויוצר "מחשבות מונעות רגש פחד", שוב מעגל קסמים המפעיל את עצמו. חשיבת הפחד מהדהדת באותו תדר כמו רגש הפחד ולכן אלו מתדלקים את אלו.

נסו להעלות מהעבר רגע בחייכם בו הופיעה או עלתה - כתוצאה ממפגש עם דבר מה שאומנם בהחלט נראה מאיים -  תחושת פחד מיידית.  נסו לראות כיצד המחשבה על המצב, או על  האפשרות הלא נעימה הטמונה בו, מייד הגבירה וחיזקה סממנים גופניים וכפועל יוצר את תחושת הפחד ובתורו-  מן הסתם - זה הופך את המחשבה או את דימוי המצב שוב ליותר ויותר מאיים. זה מצב של תהודת פחד.

תארו לכם מגנט שאותו אתם מקרבים יותר ויותר לגוף מתכת. המגנט שואף יותר ויותר להתקרב הוא מפעיל יותר ויותר עוצמה  "על מנת להתקרב ולהיצמד"  כך קורה גם בקשר בין מחשבת הפחד לרגש הפחד.

במצב שכזה לא ניתן כמובן לחשוב בבהירות גם אם כך נדמה לנו באותו רגע. סביר שלא נוכל לייצר מחשבה יצירתית או מוצלחת כל שהיא, המחשבה תהיה לא יעילה וכנראה שגויה ותביא לעוד סבל. במילים אחרות הפרשנות במצב זה תהיה שגויה בתכלית אף כי כאשר אנחנו לכודים בה היא נראית לנו על פניו סבירה לגמרי.

מה בכל זאת ניתן לעשות...?

רק ברגע שנזהה את הבעייתיות את המקום המורכב רק אז ניתן להמירו במצב אחר.

חשוב להבין, העצה הידידותית והתמימה  "תחשוב חיובי...תחשוב מחשבות חיוביות..."  היא בעייתית לרוב ולא מובילה במרבית המקרים לפתרון כלשהוא - אלא לקונפליקט פנימי בלבד - אין פתרונות קסם ואאלא באלא....

הסיבה לכך היא פשוטה מאוד. כאשר אנחנו טעונים במחשבה \ רגש פחד הניסיון להמיר את המחשבה למחשבה חיובית יוצר קונפליקט לא פתיר. משהו ירגיש לא בסדר... הרגש משדר דבר מה מעיק בעוד המחשבה הלכאורה חיוביות ואופטימית משדרת דבר אחר לגמרי – קצת כמו לשפוך על זכוכית קפואה מיים רותחים. התוצאה היא לרוב התנפצות הזכוכית ולא קירור...... סביר שהתוצאה עבורנו לא תהיה מאוד אפקטיבית.

ואם כן מה?

התהליך הנכון הוא :

א.    זיהוי אופי המחשבה שנמצאת שם... מהי, מה היא אומרת לנו, מה האפקטיביות שלה, האם היא במקומה....ובעיקר זיהוי הבעייתיות שסביבה והעובדה שאיננה - כנראה - משרתת אותנו.

ב.     השלב הבא לא יהיה להחליפה במחשבה חיובית . השלב הבא יהיה להמירה במצב  מודעות או במצב תשומת לב לרגע הזה כפי שהוא מבלי לשנות דבר תוכני! במקום לעסוק בחשיבה שלילית או להבדיל בשינוי כפוי ומאולץ, הרעיון הוא להיות ברגע הזה במודעות למצב הנוכחי בלבד.

אין דבר אחר בחיינו אלא רק הרגע ולכן עלינו להפוך אותה לפוקוס של חיינו. העתיד הוא תמיד עכשיו! דימוי בעתיד הוא עכשיו! העבר הוא מחשבה בהווה! זכרון עכשווי!!.

הפתרון ממוקד ביצירת הקשר והיחס המיידי והבלתי אמצעי אל ההווה, יצירת קשר מקרב ונתמך עם הרגע הזה. הרגע הזה כמעט אף פעם איננו מאיים (אלא רק ברגעי איום או סיכון  ממשיים)  חווית הרגע הזה לרוב היא מצב מאפשר, מאפשר הרבה יותר מאשר נדמה לנו,  עם זאת על מנת להכיר בכך  נדרשת נוכחות עימו.

גם אם זיהינו  את הקשר בין תהליך החשיבה לרגש, גם אז תחושת הפחד סביר שלא תעלם מיידית, היא  תישאר שם!

היא תיוותר שם כי הייתה שם זמן רב ולכן לא תעלם מיידית. עם זאת ההבנה וההכרה בקיומה והשהייה ברגע הזה בלבד עימה סוגרת את שטף ההזנה, אנחנו לא מזינים אותה יותר ובאותו רגע הסיטואציה הופכת לחלק מהחוויה הכוללת עצמה.

אצל מרביתנו  תעלה הנטייה לשאוף  להיפרד מהמצב מהר ככל שניתן. "אני לא רוצה להרגיש בזה יותר קחו ממני את החוויה הלא נעימה הזו...". אנשים מסוימים לעיתים לא יוכלו  לסבול את החרדה  והם יבקשו למשל מרופא המשפחה  מרשם נגד חרדה.  זהו פתרון שעשוי לסייע זמנית.  לרוב עם זאת הרווח זניח לעומת ההפסד שבאובדן ההזדמנות להיות מעורב ולהתמודד ביעילות עם הכאב או הסבל במהותו וליצור בו טרנספורמציית אמת.

למה הכוונה:  ננסה שלא לברוח (אצל פטנג'לי ביוגה סוטרא ניתן לקרוא לכך דוושא – כלומר נטייתנו לבריחה מהלא נעים)  ונכיר בכך  שהבריחה חסרת תועלת ויותר מכך שהיא גם יוצרת עוד שכבת חרדה, שביסודה בדיוק התובנה שלא ניתן לברוח למעשה. מנגד- ננסה להפוך ולהמיר את רגש הפחד והחרדה לשהיה ונוכחות מלאה ברגע הווה בכאן ועכשיו כפי שהוא!  

קבלת הטוטליות והמלאות של המצב לאשורו. זוהי דרך מצוינת להתמודדות ולמציאת כוחות אדירים שיכולים להיות שם אם נוכל לקבל את המצב הנוכחי. החרדה תהיה שם עדין  אך היא לא תהרוג אותנו היא תהרוג אותנו רק אם נגיב לה. אנחנו מאפשרים לחרדה להיות נוכחת שם במלואה

אקהארט טולה משתמש כאן בביטוי "כאילו לא אכפת לי להיות בפחד או חרדה".

מה יקרה כשנאמר: לא אכפת לי?  באותו רגע אנחנו חדלים להזין את המצב אלא רק מקבלים אותו כפי שהוא. אנחנו רק מקבלים, שמים לב לכך, מודעים לכך שזו אנרגיה בלבד, אולם זו אנרגיה מאוד מרוכזת וסטטית המקיימת ומתקיימת בפחד הזה. זו אנרגיה שאינה זורמת, אנרגיה כלואה ודחוסה. אם נוכל לקבל לגמרי את הפחד ברגע הזה בלי להזין אותו במחשבה אלא רק להיות מודעים לו, אזי ייחל להתרחש שינוי. אותה אנרגיה אותה  עוצמה אדירה הופכת למקור למודעות משנה, טרנספומצייה למודעות נטו ולא לרגש הפחד.

יתכן מאוד שלאחר ההתנסות הזו נחזור למצב הקודם נחזור שוב לפחד והפחד ינסה שוב ליצר מחשבות והוא גם עשוי להצליח בכך. נפגוש אותו שוב באותו מקום, אך ככל שנתרגל זאת שוב ושוב, השינוי המיוחל יתרחש לעתים מזומנות יותר ויותר.

כמובן אגב  שאפשר לעשות זאת עם כל סוג  של סבל או מצוקה דומה ולא רק עם הפחד, אם נקבל את המצב לגמרי ללא תסופת סיפור המחשבה ללא סטוריטלינג מעודד יתכן שתתרחש טרנספורמציה. כך הסבל הופך ועובר טרנספורמציה לנוכחות אנרגטית. מצב המביא אותנו ליכולת לשהות עימו ואז לעבד אותו בשלב מתקדם יותר.

איך אנחנו מחברים את התהליך הזה לתרגול היוגה?

איך התרגול יכול אולי לשמש אותנו במובן מה לצורך טרנספורמציה של חרדה ופחד. אגב וללא קשר, רבים מאוד חשים לאחר תרגול שאומנם גוף הפחד והחרדה שעימם אולי הגיעו לתרגול, מאוד הצטמצם, איבד במובן מסויים מעוצמת האיום שהיתה בו. נוצר מצב המאפשר לנשום יותר, מאפשר תחושת רווחה כלשהי, נעימות, או מקלט.

מה קרה שם? לכאורה ניתן היה לומר שהסבנו את הקשב לדבר אחר לתנועה לנשימה. אולי קרו שינויים פיזיולוגים כתוצאה מפעילות גופנית וכו. ללא ספק גם לכך ישנה חשיבות ולראייה, ריצה טובה, שחייה טובה, משחק טוב, שיחה טובה לכולם השפעה דומה.

עם זאת בתרגול קורה דבר מה נוסף. אם נשים לב נזהה שמלבד  תחושת הרווחה הקלילות  נוצר מסך של תהייה, של אי ידיעה של יכולת להיות במקום של קבלת הלא נודע, של אמון (שרדה)  או במלים אחרות של שהיה במרחב הרגע הזה. הנוכחות העכשווית מחליפה את הצרוף מחשבת פחד  + רגש פחד.

באופן פרטיקולרי התנועה והשהייה החוזרות על עצמן במשך 90 דקות , יוצרות שילוב יוצא דופן ומאוזן של מחד, ניתנות לשהות ברגע הזה ומאידך מתן חופש לשנות פרספטיבה על ובתוך הרגע הזה. כאילו יכולנו להתמקד בסצינה מסויימת וללא הסרת המבט לנוע סביבה. במקום המחשבה המוקדמת נבנית נוכחות מאפשרת ונקייה ממנה.

כאשר נגיע לתרגול עם פחד – חשוב לא לשנות בכח את מחשבת הפחד הקיימת לתת לה לימוג ללא פעולה מאלצת, אז תוך כדי המעברים תוך כדי השהייה בתחושת הגוף, בנשימה, במיקוד המבט, בספירה לאפשר למחשבה (ולא לרגש) לסגת והיא תוחלף בחווית הנוכחות הפנימית (שהיא עצמה ברת שינוי תמידי ועם זאת אחידה היא הרגע הזה).

אם אנחנו באדו מוקה שוואנאסנה, דווקא להחזיק את הרגש המעיק אבל לא לתדלק אותו במחשבות פחד, לאפשר לו לשהות בנו, יחד עם התחושות ברגע הזה. במובן מסוים אז הוא עובר המרה מאנרגיה כלואה סטבילית המאיימת להתפוצף בתוכנו למהלך נע  לאנרגיה זורמת.

הזרימה עצמה היא שינוי היא חופש. הרגש (בהגדרתו הפסיכולוגי הרווחת) איננו אלה צרוף של מחשבה ותחושה. (לכן אותה תחושה גופנית בליויי שתי מחשבות שונות תתפס על ידנו בכל פעת כרגש שונה).

לפיכך האפשרות לשהות בתחושה מסויימת  (אולי בדיוק התחושה שיצרה את רגש הפחד "אני מרגיש פחד")   כאשר נפריד אותה מהמחשבה בעצם הנוכחות,  תומר בהדרגה לאי פחד תומר לאנרגיה של נוכחות עוצמתית. דווקא העוצמה הזו שעימה אנחנו מגיעים לתרגול היא הכלי היא הפוטנציאל שבלעדיו יהיה קשה מאוד להגיע להישג משמעותי,  לתמורה, לשינוי, היא החומר לטרנספורמציה.

ושוב לאחר זמן מה יעלה מקור או גוף פחד חדש, אולם ישנה האפשרות לעצירה במהלך היום למיני תרגול ביומיום, לעצירה לנשימה לחויית הרגע להמרת הצרוף (מחשבה מזינה  + תחושה) ל(חויית הנוכחות + תחושה) , ממחשבה לנוכחות מאפשרת.

חשוב לזכור לסיום שלא אנחנו מפחדים הפחד נמצא בנו - בדיוק כפי שלא הציפורים נודדות הנדידה נמצאת בהן.