סוטרות הפתיחה לפרק הקאוואליה 2.4 -3.4

סוטרא 2.4 מדברת על ההשתנות או על תהליך ההשתנות (פאהרינאמאה) לאחר (לידה אחרת\ מצב קיומי אחר\ אני אחר) לדבר אחר. (אנטארהא).

היא מייחסת את היכולת להשתנות או לטרנספורמציה למרחב האפשרויות השונות שמציעה ההווייה (פראקריטי). "תהליך של השתנות לסוג קיום (לידה) אחר מתוך המגוון שבהוויה" ) 2.4

Jaty – antara – parinamah – prakrty – apurat

השורש apr מתוך המילה apurat יכול להיות מובן כמזיגה (לתוך) או מזיגה של. כלומר ההשתנות מתאפשרת על ידי ומתוך המזיגה או השפע שמאפשרת המציאות (פרקריטי). ואומנם מרחב האפשרויות היומיומי שלנו הוא הבסיס והמקור לכל פעולה גם זו שתגרום שינוי או השתנות וגם פעולה עקרה.

למה פטאנג'אלי בוחר לספר לנו דבר שנראה לכאורה מובן מאליו? : מן הסתם שינוי דורש הוויה חיצונית כלשהי שינוי לא קורה בחלל ריק. שינוי יכול להיות תוספת / החלפה של דבר בדבר / הערה או עידון – כמעט ולא קורה שדבר נוצר או נברא ללא קונטקסט קודם או ללא שימוש באמצעי קיים בדרך זו או אחרת. לכן עולה השאלה מה באה הסוטרא להדגיש?

אני מעוניין לקשור את הסוטרא הזו לסוטרא הבאה 3.4 משום שנראה לי שישנו קשר ובנייה של מהלך הבנתי שמתחיל כאן ומתגלגל הלאה לסוטרא הבאה.

ראשית חשוב להבחין שסוטרא 2.4 מגיעה בתחילת פרק הקאוואלייא אולם במקביל ולא במקרה גם כהמשך ישיר לפרק הסידהי בו פטנג'אלי מתייחס ליכולות או לכוחות שונים שמופיעים ומתגלמים כתוצאה מפיתוח יכולות וממצבים מנטליים שמאפשר המהלך היוגי לסידהי למתרגל הסדהאנה.

"השתנות לסוג אחר..." היא יכולת, כוח, סידהי, מדובר בטרנספורמציה, ביצירה של דבר אחר מקודמו.

פטנג'אלי מדגיש זאת, ומציין בכך שלא מדובר בקסם אלה בעבודה רוחנית בתרגול... ויותר מכך שהמקור לכך הוא המורכבות שבמציאות או במילים אחרות ביכולת לזהות הזדמנויות ובמצב שמאפשר לנצלן או להכילן באופן שיאפשר התמרה שינוי או טרנספורמציה.

הכל קיים אלה שנדרשת ההבחנה (וידייאה) ראייה בהירה.

אם נמשיך לסוטרא הבאה 3.4 הרי זו מדברת על הקשר שבין ההוייה (פראקריטי), לבין גורם סיבתי או אינסטרומנטאלי (nimittam), בסוטרא מודגש בצורה מטאפורית או סיפורית שהגורם הסיבתי איננו משנה את ההוייה (ובכלל זאת בהקשר לסוטרא הקודמת איננו זה שיוצר את השינוי הממשי). במילים אחרות אפשר לראות אותו כניצוץ שמצית את האש כמילה שמעוררת את השיחה או הוויכוח וכדומה. במובן מסוים הוא יכול אפילו שיהיה מקרי או שיעשה באופן לא מודע באותו רגע. אין קשר סיבתי בין היוזמה לרצף ההשתנות שקורה בהמשך אם כי אולי ישנו קשר תכליתי, או אפילו מכונן.

כלומר סוטרא 3.4 באה לחדד את הקודמת 2.4 במובן זה שהשינוי לא נגרם כתוצאה מההוייה (פורושה) אלא רק בעזרתה. מאידך אנחנו זוכרים את הטענה המפורסמת והיא שפרקריטי קיים עבור פורושה. אך פורושה היא במובן מסוים פסיבית לכל הפחות בכל הנוגע להשפעה הישירה שלה על המציאות. היא לא המתפעלת אבל היא לכאורה משתקפת למול הכוחות המתפעלים - כוחות הצ'יטי.

השתנות מכוונת דורשת בחירה, הכרעה, סוטרא 3.4 מדברת על בחירת האפשרות בתוך ההוייה, על המהלך שיניע את השינוי גם אם אינו הגורם הסיבתי שלה. אם הבחירה הייתה הסיבה הישירה שלה הרי היינו חייבים להניח שבכול מצב תודעתי אנחנו נטולי יכולת השפעה ממשית שכן אנחנו חלק משרשרת סיבתית. קרי המסקנה הייתה שהמטרה הסופית של המסורת או התירגול היוגי היא ההכרה בכך שאנחנו חלק משרשרת ואז הרי מסורת היוגה במובן זה היא פסימית ביותר ולא כך אני בוחר לראות אותה ולו רק למטרות פרקטיות.

סוטרא 3.4 מספרת סיפור על האיכר הדואג להשקיית שדותיו. "המעבד אינו מצמיח את ההוויה אך מפלס ובוחר בדומה לאיכר המכווין את זרם המיים רק על ידי הסרת מכשולים" (3.4) הוא לא יכול פרקטית וגם בוחר בתבונה שלא להיות חלק מהתהליך הסיבתי של המערכת המשקה. הוא אפילו לא "מחשב ההשקייה" ובוודאי לא "הברז" הוא ניתן לומר אולי המתכנת זה שבוחר, ויוצר תהליך שיהפוך בהמשך ומכאן והלאה למותנה. האיכר מסיר את המכשולים הנדרשים (צמחים אבנים (varavna)) על מנת לאפשר השתנות ממצב של אי השקייה או של השקייה מסויימת להשקייה או להשקייה אחרת. הדגש בשתי ההאסנות הוא אחד! והוא ההבחנה המהותית שבין תהליך ההשתנות או האפשרות הקיימת להשתנות או שינוי, לבין גורם השינוי.

בסוטרא 2.4 הדגש הוא על התנאים הנדרשים, השינוי דורש את ההוייה ואת האפשרויות הגלומות בה, סוטרא 3.4 מדגישה שגורם השינוי איננו חלק מהוויה ואיננו חלק משרשרת התרחשויות סיבתיות הוא המפלס מתוך בחירה ולא הגורם הישיר.

ההבחנה היא ללא ספק עדינה מאוד, אולם נראה שכבר כאן פטאנג'רלי מניח את היסודות למושג הקאוואליה הנפרדות או הלבדיות שבמהותה היא נפרדת מכל דבר אחר, אולם כבר כאן ברור שלא מדובר בבדידות או במצב קטטוני. אלא ההנחה היא מושגית בתכלית, היכולת לפקח להתבונן להכריע באופן אחר בלי תלות אינרנטית, ללא תגובתיות וללא אווידייה (שגיאת התפיסה היסודית), ללא הבילבול שבין ההוייה והמורכבות האינסופית שבה לבין התודעה העמוקה השואפת לעצמאות אמיתית מכל אלא, על מנת להגיע לנרודהא שהיא התכלית הסופית.

איך נוכל ליישם את שתי הסוטרות בתירגול שלנו:

1. אנחנו פועלים כמו האיכר "בתודעת האיכר המפלס ומאפשר" בתוך רצף ההאסאנות ובויניאסות עצמן- שמירת התודעה הנפרדת ככזו.

2. המעבר בין האסאנות ההשתנות מהאסאנה אחת לאחרת ברצף.

3. הבחירה להיות נוכח במנח מסיים בדרך מסויימת מתוך התבוננות עצמית ונבדלות.

4. פילוס לקראת דיוק ההאסנה על ידי הסרת מכשולים מבלי לקחת חלק אלא מתוך אחריות על צמיחתה וליטושה.