סוטרא 14.4
סוטרא 14.4 עוסקת בזהות ובשונות, היא גם מקשרת בין הסוטרות הבאות העוסקות בקשר שבין המציאות החיצונית לבין התודעה התופסת או המתמודדת איתה.
זהות או מהות של דבר (בעולם)
נובעת או נקבעת
על ידי יחודו (שהינו הצרוף היחודי של 3 הגונות)
ומתהליך ההשתנות שלו.
אם כן בסוטרא הקודמת הדגיש פטנג'לי את הבסיס המטאפיסי כמורכב מהגונות, כאן הוא יוצא להסבר אודות אופיים של הדברים. גם כאן ההדגש הברור הוא כי מדובר באובייקטים ממשיים בתהליכים ממשיים. (עם זאת כפי שציינו מה שתופס התופס היא התרחשות ולא את הגונות עצמן).
התופס – דרך הצ'יטה ( שהיא למעשה הצרוף של שלוש מערכות ההכרה התפיסה והעצמי בודהי, אהנקרה, מאנאס) חווה את 20 האלמנטים ובאמצעותם.
כאשר אלו מופיעים בהרכבים שונים ובתת הרכבים – ויוצרים את המציאות הנגלית.
עם זאת תחת פני השטח הזהות וגם ההשתנות היא תהליך הגונות.
סוטרא 15.4
המושא הוא זהה (אחד) השוני בתודעות (תודעות התופסים),
יוצר את הנתיבים השונים.
(משום שיש תפיסות שונות והאובייקט נותר קבוע (הנחה הנובעת מהסוטרות הקודמות) יש שוני בין האובייקט לבין התפיסה).
גם כאן כל פרשני פטנג'לי עסוקים מאוד בניסיון לסתור כמעט ברמת ההגחכה את טענת האידאליזם. שוב, הקושי העיקרי העומד מול פטנג'לי כאן הוא היות הטענות הללו מוניסטיות כלומר שוללות קיום של אובייקט נתפס ובלתי תלוי וישות תופסת או של אובייקט ממשי ומיינד. גישה מוניסטית רואה זהות בינהן. בכך הן עלולות לקעקע מהיסוד את כל המטאפיסיקה הדואלית עליה מושתת היוגה.
כאשר היוגה מנסה לבסס "לבדיות" "קיואליה" היא מתכוונת ללבדיות או לנפרדות של פורושה מפרקריטי. לכן היא חייבת להניח קיום של שתי ישויות נפרדות ונבדלות במובהק, שכן אחרת, מה היא אותה נפרדות או תובנת נפרדות נחשקת.
לעתים לא ברור האם המפרשים אומנם יורדים לסוף דעתם של הוגי הבודהיזם, או שהם מכוונים לזרם אחר או תפישה אחרת שכן הגישה האידאליסטית הנאיבית אותה הם מתארים, מניחה ממש שאין כל עולם חיצוני, שכל התפישה היא תוצר של המיינד. במקרה כזה כמובן יש טעם לשאול : כיצד כולנו תופסים אותו דבר – לכאורה? איך בכלל נוכל להסכים על דבר? ויותר מכך מי מבטיח שזה ימשך כך גם להבא?
המפרשים מלגלגים ממש ונותנים דוגמאות אבסורדיות המנסות להראות את אי אפשרות קיומה של מציאות אידאליסטית נטולת אובייקט ממשי חיצוני.
אולם כמובן שהדבר מורכב הרבה יותר ומספר האפשרויות לדגול בגישות ביניים הוא רב – ואז ולחלק ניכר מטענות הנגד אין בסיס ממשי.
פטנג'לי ומפרשיו מנסים לטעון כאן שתי טענות בסיסיות.
הראשונה: לקיומה של מציאות אובייקטיבית חיצונית ובלתי תלויה בסובייקט. אולם בו בעת הם לא מכחישים כי לרוב, התפיסות של אנשים הן שונות. הפרשנויות על ארוע נתון הן שונות ולכן טענתם השניה היא: אומנם האובייקטים אינם מבנים של סובייקטים אך תפיסתם תלויה במבנה המנטלי האישי והעצמאי של סובייקט תופס.
בהתבוננות פשטנית ביותר מדובר כמעט בסוגיה טריוויאלית. אידאליזם פשטני כנגד ריאליזם נאיבי ביותר. אולם הדיאלקטיקה בין מושג הפורושה למושג הפראקריטי העומד לכאורה מאחורי הדיון הוא מאתגר להבנה מאין כמוהו.
בהנחה ואנחנו מקבלים קיומה של חווית תודעה, נטענת כאן טענה כבדה שביסודה הניסיון להבין למה הכוונה בתודעה ריקה, האם ישנה משמעות לתחושת תודעה ללא כל מושא מבלי מראש לאייד את המושג תודעה?
גם אם תהיה התודעה מודעת לכך שהיא מודעת (לעצמה או בכלל)... עדין יש שני מדרגים בטענה. המודעות מודעת לטענה אודות עצם קיומה. כיצד עלינו לנסות להבין בכלים שכליים את הקשר פורושה \ פרקריטי על כל מורכבותו ועל התלות שבין השניים.
נראה שהדיון בסוטרות הללו מיועד להיות יותר ארגומנטטיבי וכנגד מתחרים מאשר בעל משקל פילוסופי כבד. לכן הקושי הפרשני איננו כאן -כך נראה. הקושי לטעמי טמון בניסיון להבנת קונסטרוקט התודעה (פורושה) והקשר\תלות\אי תלות הייחודי שלו למציאות (פרקריטי) ובפרט וגם בניסיון להבהיר ולבאר את מושגי הסאמאדי השונים ומושג הקייואליה.
סוטרא 4.16 ממשיכה למעשה אותו טיעון, כשהיא מציגה את אי האפשרות לכך שדבר מה יהיה תלוי במודעות אחת בלבד. הטענה המרכזית היא מה יקרה לעולם או לאובייקט נתון אם אותה התודעה תפסיק להתקיים ...
נניח כאן אפילו הנחה קיצונית שפטנג'לי היה טוען כי האובייקט נמצא במחשבתו של אישוורה, ומנסה להתמודד עם טענה מסוג כזה. מה מעמד המציאות עם היא מצויה רק באישוורה? כזכור אישוורה הוא פורושה , פורושה מיוחדת נקייה מכל זרע של סאמקארה. אם כן מה תוקף הטענה כי אישוורה במחשבתו כפורושה הוא היוצר את האובייקטים? מה יקרה לעולם עם אישוורה היה מפסיק להתקיים?
האם ניתן בכלל לדבר על כך? אי קיומו של אישווארה?
סוטרא 4.17
דבר נודע (מוכר)או שאינו נודע (אינו מוכר)
על פי ובהתאם להיצבעות התודעה בו.
שוב פטנג'לי חוזר ומתייחס לבעיית תפיסת המציאות והאובייקטים. לכאורה ניתן לטעון: "כיצד קורה – בהנחה (אובייקטיביסטית וראליסטית) שקיים אובייקט לא תלוי בחושים והוא נגיש להם עקרונית - והרי עדין לעתים הוא ניתפש ולעתים לא. וגם כאשר הוא נתפש אזי הוא מופיע באופנים שונים ולא זהים בין ואצל תופסים שונים".
על פי תפישת היוגה, תהליך העיבוד או הקוגניציה מתרחש כאשר הרובד התפישתי (צ'יטה) בא במגע עם 5 אברי החושים או במדויק עם תוצריהם (סאמקיה מתייחסת לחושים גם כאברי העשייה כך שמדובר למעשה ב 10 כאלה) .
ויאסה בפרשנותו מדמה את מושאי החושים למגנטים המושכים באופן מקרי אך פרטיקולרי את התודעה (המגולמת או מדומה למתכת), ככל שהקרבה גדולה יותר כך המשיכה חזקה יותר. פטנג'לי מדבר על צביעת התודעה במושאי החושים, התודעה נצבעת ב"צבע" האובייקט- אזי נאמר, שהאובייקט נתפש. מה שלא בקרבה או לא במגע לכן ,לא נתפש.
ויג'ננאבהיקשו - פרשן ידוע אחר של פטנג'לי - מסביר בדרכו כאן כי הבודהי (החלק המאבחן בצ'יטה) יוצר מעין שעתוק של האובייקט (יוצר דימוי פנימי) ואז מציג אותו בפני פורושה (שהיא התודעה הטהורה עצמה).
לפי תפישה זו ישנה הבחנה ברורה ומהותית – צ'יטה החלק האמון על העיבוד, התרגום השעתוק על יצירת הדימוי איננו מודע, הוא אינרטי לחלוטין אין לו יכולת הכרה לא חיצונית ולא עצמית! הוא יוצר גלי תהודה, בונה, אבל בפועל המודעות או תחושת המודעות או החוויה היא במפגש עם פורושה והוא שלה בלבד.
השגיאה מתרחשת מתוך כך שפורושה עצמה איננה מודעת לקיומה כמודעות טהורה וכנפרדת . לכן ההשתקפות של הרעש החיצוני בה גורמת לפרשנות שגויה, קרי שהיא איננה נפרדת אלא מגולמת כ- אני "אהנקרה" .
פורושה מזהה עצמה כפרקריטי שכן מעולם לא חוותה עצמה בטהרותה – ולכן הנפרדות שלה ממנו לא מובנת.
כאשר אנחנו יושבים או נעים בתרגול וזאת בתשומת לב מירבית להשתנות ולרעש הפנימי ומנסים ליצור מצב של השקטה באמצעות אחת מהשיטות המוצעות לנו בסוטרות 1.32-39 יתכן ותעלה השאלה המתבקשת: מי הוא זה המעוניין בשקט? מי הוא זה המודע לעובדה שכעת עדין קיים רעש? מי הוא שעובר ממצב של פרהווריטי לנירווריטי ולבסוף לנרודהאה? מי היא הישות המתבוננת המצויה בכמיהה לדממה ,בכמיהה שלא להצבע באין ספור צבעים, אלה להישאר בצלילות? מי היא זו?
Commentaires