שאלות ותרגול יוגה

מה זו שאלה? השאלה מה זו שאלה היא סוג של אינטרוספקציה כלומר של דבר המתבונן וחוקר את עצמו . שאלה ששואלת מה היא עצמה מה מהותה?

לשאלה מהי שאלה יש תת תחומים רבים בתוכה למשל מהי שאלה טובה? למה אנחנו שואלים שאלות? מתי אנחנו מפסיקים או לא רוצים לשאול שאלות? מתי שאלה מפסיקה להיות שאלה ומקבלת תשובה מספקת? וכדומה לאלו.

בעייני תרגול יוגה מעמיק כולו עוסק בשאלות. ולמה הכוונה? היוגה כמסורת היא מסורת אסכטולוגית היא תרפיה היא באה להציע מרפא. אין כל סיבה בעולם לתרגל יוגה אם אנחנו מרגישים נפלא אם הכל שלם לנו, אין היגיון לפנות אל אדם מאושר (והכוונה היא מאושר בכל רגע גם באלו שלנו יראו קשים ובסיטואציות שנראות לנו כהתמודדות משמעותית מול ארועי חיים) ולהציע לו תראפיה, תראפיה למה?

כן, הוא חי חיים "רדודים" בדלת אמותיו כך יאמרו אחדים, יש שיתחכם ויאמר: "הוא עוד יתקל בעתיד בסיטואציות שאושרו לא ישרוד בו"... וכיוצא באלו, אולי כן ואולי ממש לא, כך או אחרת עדין אין פשר וסיבה להציע מרפא לבעיה שאינה קיימת.

אם כן נחזור רגע לאסכטולוגיה, לתרפיה, מה היא בעצם הבעיה? בהתבוננות מודרנית הבעיה היא חיים שאינם אותנטיים. זוהי הבעיה. האדם כיחיד שנולד בקהילה, בחברה, במשפחה, בחוג מכרים, מכיר את הסביבה הרבה יותר טוב מאשר את עצמו. אנחנו מכירים את עצמנו רק באמצעות מערכת היחסים שלנו עם הסביבה. מה למדנו שנכון, מה למדנו שנעים, מה למדנו שמקובל ורצוי או לא רצוי וכיוצא באלו קורים שנטויים סביבנו ותווים אותנו מלידה ועד המוות.

אולם בשלב מסוים נוצר מחסור אצל חלקנו, נוצרת התעוררות פנימית עולה השאלה הקיומית הבסיסית ביותר שיכול אדם לשאול "מי אני?".

לרוב היא עולה בשעת משבר כאשר נוצר מפגש בין שתי אמיתות שנראות לנו מוחלטות (עם כי אינן אלא חלק מהקור שממנו נוצרנו ורק אותו אנחנו מכירים ומקבלים כאמת מוחלטת) ועלינו להכריע ביניהן הכרעה בעלת משמעות מהותית, או לפעול על פי שתיהן - אך הן מנוגדות או סותרות זו את זו. או אז עולה השאלה איך להכריע איזו שאלה עליי לשאול כדי לבחור אפיק דרך? מניין אמצא את השאלה הנכונה שתספק את התשובה?

בדרך כלל במקרים כאלו השאלה אינה נגישה וכמעט לא אפשרית כי כדי להכריע בין שתי אמיתות שמכוננות את חיינו עלינו לצאת מעבר להן וזו משימה בלתי אפשרית מפני שאלו גבולות עולמנו. איננו יודעים אחרת איננו מסוגלים לחשוב אחרת, אין עולם ממשי מעבר להן שממנו נוכל לשאול אודותיו.

כאן עולה היוגה, כאן עולה התרגול שמנסה להאיר אל מה שאליו לא ניתן להאיר. אחת האפשרויות היא ליצור מובנות מאליה של הבלתי מובן. למה הכוונה? לעתים מה שנראה לנו בלתי מובן הוא כזה כי הוא מובן מאליו, לא ניתן לשאול לגביו שאלה כי התשובה נמצאת בלב הבעיה. אין דרך להסביר מהו אדום אלא רק לראותו ולהבין בו בעת שכל מי שמסביבנו מסכים על כך שזהו אדום, שלמדנו שלזה קוראים אדום וזוהי הרגשת אדום, אז השאלה מהי אדום איננה עוד שאלה. הלא מובן, מובן כעת כמובן מאליו.

כאשר אנחנו חוזרים ומתרגלים חוזרים ופונים אל אותו "קיר או מסך" שוב ושוב, אנחנו לומדים להניח לו, לקבל אותו כמו את ה"אדום". אנחנו לומדים להכיר את הגוף את התחושות את השילובים השונים את מה שעולה משהייה במנח זה או אחר, את הקשיים העלבונות ההצלחות שמתפוגגות מיד עם היווצרותן ככאלה, הכל הופך למוכר עד כדי אידוי השאלה.

התרגול מאפשר לשאול שאלות ללא גבול ברור. עם זאת יתכן שעלינו לחקור עם עצמינו אילו שאלות יועילו לנו בעיקר בשעת התרגול? כיצד לפרוץ את חומות העצמי החברתי המובנה הדטרמיניסטי שפועל תמיד או כמעט תמיד בסטרוקטורות מקובלות או בגבולותיה. אנחנו חוזרים אל שאלת השאלות והיא "מי אני?" האם ניתן לענות על השאלה אומנם? הכיצד? אני הוא שמי, מוצאי, משפחתי , עבודתי, חבריי, עיסוקי, תחביבי, אוסף מחשבותיי? רגשותיי" כל אלו יחדיו?

נראה שלא, האם פסנתר הוא כלי נגינה? ממש לא! פסנתר הוא פסנתר ותו לא. כלי נגינה הוא שם כללי שהומצא ככלי לשוני למצוא סוג של דמיון לצורך יצירת קונבנציה ואפשרויות שיתוף לצורך נוחיות . לכן "אני" הוא לא אוסף כל התכונות שלכאורה מרכיבות "אותי". דרך אחרת להתבונן בכך היא באמצעות השאלה: מה אם כן אפשר להשמיט מאותו אני ועדין להשאירו אותו אני? אני מניח שנסכים שכמעט הכל ועדין לא נוכל לוותר ולא נרצה לומר שאני הוא כבר לא אני....

אחת הגישות היא לדבר על תודעה, ביוגה בפרט הדיבור על ההבחנה בין הרואה לנראה, בין המושגים פרקריטי ופורושה. האם האבחנה הזו ניתנת כלל להבנה? האם תודעה ריקה היא כלל תודעה האם לא המושג "תודעה של \ תודעה ל" הוא פרדיקט הכרחי לעצם כיום המושג תודעה?

יש שיגידו לא – התודעה היא כלי. נניח שכך, אם כן היכן הוא נמצא? במח? הוא מושג מופשט? רק מילה בשפה? ואם כן מה משמעותה האם יש לה משמעות? מהי ללא מושא ההתבוננות? אז היא נראית הרבה פחות נהירה או אפשרית נראית יותר כפיקציה יתומה.

התרגול בשלב כלשהו מוותר על השאלות הוורבליות, אז הוא ניגש לחוויה, לחוויית הקיר או המסך, בו נדרש להתבונן שוב ושוב כחלק מההחזריות על התרגול בצורות שונות - עד שהוא נעלם מעצמו עם השאלה "מי אני".

השאלה מתגלה כחסרת פשר, חסרת משמעות, נונסנס מוחלט. באותו הרגע נעלמת גם הבעיה. איוד השאלה הוא הפתרון אבל לא מתוך התעלמות שאז היא תמיד נותרת ברקע, אלא מתוך הבנת חוסר הניתנות לענות עליה חוסר המשמעות בלשאול אותה.

ומדוע בכל זאת היא נמצאת שם ומקננת בנו, שוב המקור הוא חוסר האותנטיות הבחירה לשקוע בחברות, בשפה שהוטמעה בנו, בסירוב לשאול שאלות טובות שיאיידו בסיכומו של דבר את שאלת השאלות. הבחירה בדבקות במוכר ולא בשאלה, אי היכולת לנסח לעצמנו שאלות מפוגגות או חוסר נכונות להניח, להניח ללא מוכר לרגע, לכל ההטבעות. ביוגה קרויות אלו סאמקארות או ווארנות. הטבעות זיכרון מהעבר המתפעלות אותנו ללא ידיעתנו או שליטתנו מרבית הזמן.

נחזור לרגע לשאלה מהי שאלה ובעיקר מדוע אנחנו נמנעים מלשאול שאלות? יש לכך אולי כמה סיבות. ילדים עד גיל 4 לערך, שואלים המון שאלות, כל הזמן, הם מפענחים את עולמם, מתחברים אל הכלל, משתייכים, מתמקמים בעולם הידע וההתמצאות הבסיסי באמצעות אין ספור שאלות.

לאחר מכן מתחילה התפוגגות, עידן התמימות נמוג ועולם האני מקבל את מקומו. מופיעות מכשלות – חברתיות - שעוצרות את רצף השאלות לטובת ניוד הילד לעולם המוכר, לקונבנציה. זו תחילת סוף האותנטיות. מפה ואילך מתחילה הנוירוזה שאותה היוגה תרצה לפוגג!

5 אויבי השאלות הם:

1. הפחד – החשש להראות לא יודע, החשש לשאול שאלה לא במקומה. החשש הזה מופיע מוקדם משנדמה לנו, ממש מילדות. החברה הפועלת בתקשורת עוינת וחד צדדית מסרסת את התמימות והפתיחות כדי להגביל, כדי לאפשר חיים בבקבוק כפי שטען הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. החשש להראות כלא יודע, כאמור היתי לדעת, כטיפש בור וכיוצא באלו. בגיל ההתבגרות האויב הופך לנורא עוד יותר בזכות או בגלל מושגי ה "קול" או ה"איניות" להיות קול הוא לדעת כל מה שצריך או להבדיל לא להתעניין במופגן "ממה שלא חשוב..." הפחד נמשך כמובן גם אל תוך עולם הבגרות למקום העבודה, ליחסים אישיים, להתנהלות של ביקורת ועצות במקום שאלת השאלות.

2. הידיעה - המקום בו אנחנו משתכנעים שאנחנו יודעים ובוודאות, ויותר מכך לא רוצים לדעת יותר, נהנים מסינדרום "המקצועיות או המומחיות". הנוחות שבתובנה השגויה, שיש לנו מספיק ידע ושהוא מעוגן ונכון אבסולוטית. כמובן שבפועל אנחנו יודעים הרבה פחות מאשר נדמה לנו...

3. ההטיה המכוונת - ככל שאנחנו צוברים ידע ועמדות בכל נושא או תחום, אנחנו פחות מוכנים לשאול שאלות לגבי הידע, אנחנו מוטים פסיכולוגית לטובת עמדותינו מאוהבים בהן ומעוניינים ככל שניתן לשמור עליהן ולעוות בכל דרך הסתייגויות להן. בעיקר באמצעות הימנעות או מיעוט שאלת שאלות, או ממתן אפשרות אף להיחשף בפניהן, לא כל שכן עיסוק בניסוח שאלות קונטרדיקטיות ומאתגרות לעמדתנו.

4. הגאווה והיהירות - ככל שאנחנו יהירים פחות וענווים יותר כך נוצרת לגיטימיות ופתיחות לשאלת שאלות מכל סוג. בדיוק ההפך לצד האחר. שני אלו - היהירות והגאווה - מונעים מראש העלאת שאלות, בעיקר מהותיות וגורפות.

5. הזמן – אין לנו זמן לשאול שאלות שאינן נחוצות להתקדמות ,לעשייה, למשימות, למה לשאול אם אפשר ישר לעשות?

אם נתבונן שוב בתרגול נגלה שכל 5 האויבים לכאורה (ויתכן שישנם נוספים כמובן) הם גם אויבי התרגול עצמו. כולם מקורם באינטראקציה הבלתי מודעת, ברשת הקשרים המוסווית שלנו עם הסביבה , בריחוק מה "אני המסתורי" ובדבקות בריצוי, בנמצא, במוכר, במבטיח ובמכונן – כולם שלכאורה כמובן ועד המשבר הבא.

אם כן נוכל לשאול את עצמינו עתה את השאלות הבאות על פי הסדר הקודם:

1. האם אני מוכן להראות תמים בפני האחרים ללא חשש?

2. האם אני מוכן לעלות שאלות שאין להן בהכרח תשובה מידית?

3. האם אני מוכן במאולץ לזוז מהמקום הנח בו אני כבר יודע?

4. האם אני מוכן להודות שיתכן ואמצא כטועה או שאני כבר טועה?

5. האם אני מוכן להאט ולפנות זמן לשאלות?

ולאחר מכן ועמן יחדיו לחזור שוב לתרגול.